החלטה בתיק רע"א 9036/04

           המבקש, קטורזה משה (להלן: המבקש) והמשיב, דוד לאור (להלן: המשיב) התקשרו, ביום 26.12.91, בהסכם להקמת חברה חדשה (להלן: הסכם ההקמה), ששמה ק.ל. קום סוכנות לביטוח חיים (1992) בע"מ (להלן: החברה), שמניותיה הרגילות תוחזקנה בשלב ראשון: 55% בידי המשיב ו- 45% בידי המבקש ומניות ההנהלה תוחזקנה 800 בידי המשיב ו- 400 בידי המבקש, כשחלוקה זו תקפה ל- 3 שנים, ולאחר-מכן החלוקה אמרה הייתה להשתנות.

           ביום 27.9.93 נחתם בין הצדדים מסמך לארגון מחדש של השותפות ברום סוכנויות ביטוח בע"מ (להלן: מסמך הארגון מחדש), שבמסגרתו שונו האחזקות בחברה באופן ש- 90% יוחזקו על-ידי המשיב ו- 10% על-ידי המבקש.

           בשלב כלשהו החלו היחסים בין הצדדים להתדרדר, וביום 31.12.96 שלח המבקש מכתב למשיב ובו הודיע, שהוא מעוניין להביא להפסקת פעילות החברה והפרדת העסקים החל מיום 1.1.97. בעקבות מכתב זה, ניסו הצדדים להסדיר את הפירוד בדרכי שלום, אך במקביל, יחסיהם המשיכו להידרדר והמבקש פנה לבית-המשפט בתובענה וכן עתר למתן סעדים זמניים. בדיון שהתקיים בפני כבוד השופט ד"ר ג' קלינג, הגיעו הצדדים למספר הסכמות וכן הוסכם על העברת הסכסוך לבוררות בפני  השופט בדימוס שאול אלוני (להלן: הבורר).

           במסגרת הבוררות הוגש על-ידי המבקש כתב תביעה בו תבע הן סעדים הצהרתיים והן סעדים כספיים. המשיב הגיש כתב הגנה ותביעה שכנגד והמבקש הגיש תשובה שכנגד.

           הבוררות התנהלה החל מיום 9.9.97 ובמהלכה ניתנו שני פסקי ביניים ובסיומה ניתן פסק הבוררות ביום 8.1.02.

           בפסק הביניים הראשון מתייחס הבורר למסמך הארגון מחדש, המכונה כ"מסמך 13" ומציין, כי מסמך זה מהווה את סלע המחלוקת בין הצדדים, באופן שהמשיב רואה בו חוזה מחייב ואילו המבקש טוען, שהמסמך אינו מחייב ואינו בעל ערך. בהמשך, קבע הבורר, שהחלוקה בין הצדדים אמורה להיות 90% למשיב ו- 10% למבקש.

           בפסק הביניים השני, שניתן לאחר חוות-דעתו של המומחה שמונה על-ידי הבורר, בהסכמת הצדדים, נקבע על-ידי הבורר, כי תאריך היעד להפסקת הפעילות המשותפת יהיה 31.12.99 והחישובים הסופיים ייערכו לתאריך היעד.

           לאחר מתן פסק הביניים השני, ניתן פסק הבוררות, אשר קבע, כי על המבקש לשלם לחברה סך של 330,213 ש"ח ועל החברה לשלם למשיב סך של 340,239 ש"ח. כמו-כן, המבקש חויב בתשלום הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין. 

           או-אז, הגיש המשיב לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תובענה (ה.פ. 137/02) במסגרתה ביקש אישור פסק הבוררות (להלן: בקשת האישור), שניתן ביום 8.1.02 (להלן: פסק הבוררות) על-ידי הבורר.

           מנגד, הגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תובענה (ה.פ. 206/02) לביטולו של פסק הבוררות (להלן: בקשת הביטול) ולביטול פסקי ביניים, שניתנו על-ידי הבורר ביום 3.5.98 וביום 25.7.99 (להלן: פסק הביניים).

           ביום 16.2.04 דחה בית-המשפט המחוזי את הבקשה להגשת חוות-הדעת של המומחה רואה-החשבון פלדמן לצורך בדיקת חישוב סכומים.  

           ביום 4.8.04 דחה בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת ה' גרסטל) את הבקשה לביטול פסק הבוררות, בכפוף להשלמת פסק הבוררות באשר לסך של 100,000 ש"ח שנמשכו, לטענת המבקש, מחשבון החברה, כמו גם באשר לזכות השימוש בשם החברה וחלוקת המניות בחברה המפעילה את מסעדת בורגר ראנץ' נצרת. בנקודות אלו בלבד, קבע בית-המשפט המחוזי, כי יש מקום לבקש מהבורר את השלמת הפסק.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי. לטענתו, הבורר חרג מסמכותו בכך, שלא פסק על-פי דיני הראיות ובכך שקבע קביעות, שאינן מתיישבות אחת עם רעותה, כמו גם בכך, שהתפרק מסמכויותיו והעביר את ההכרעה, למעשה, למומחה. לטענתו, יש לראות חריגה מסמכות של הבורר, בכך שהתבסס על החישוב הסופי שערך המומחה, למרות שחישוב זה לא הוצג מעולם כראיה ולא הובא לידי המבקש. כמו-כן טוען המבקש, כי החברה כלל לא הייתה צד לבוררות ולכן הבורר חרג מסמכותו בכך, שהתייחס לחיוביה ולחיובי המבקש לשלם לה. עוד טוען המבקש, כי לא ניתנה לו ההזדמנות להשמיע טענותיו ולהביא ראיות.

           מנגד, תומך המשיב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, דוחה את טענות המבקש אחת לאחת ומבקש לדחות את בקשת רשות הערעור.

           החלטתי לדחות את הבקשה.

           כידוע, הלכה היא, כי רשות ערעור על פסק-דין בענייני בוררות אינה ניתנת על דרך השגרה, אלא רק במקרים בהם עומדת להכרעה שאלה בעלת חשיבות חוקתית, ציבורית ו/או משפטית גבוהה, שיש לה היבט עקרוני-כללי החורג מגדר עניינם הפרטי של בעלי הדין (ראו רע"א 5991/02 עופרה גוירצמן ואח' נ' רות פריד ואח' (לא פורסם)). עניינו של המבקש איננו בעל היבט עקרוני כלל. המבקש לא הצביע על שאלה עקרונית בעלת חשיבות החורגת מעניינו הפרטני, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה.

           לגופו של עניין, פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי - אשר דחה את הבקשה לביטול פסק הבוררות, בכפוף להשלמת פסק הבוררות באשר לסכום של 100,000 ש"ח שנמשך, לטענת המבקש, מחשבון החברה ובאשר לזכות השימוש בשם החברה וחלוקת המניות בחברה המפעילה את מסעדת בורגר ראנץ' נצרת - מקובל עלי ולא מצאתי בו כל פגם.

           המבקש לא הצביע על חריגה מפורשת של הבורר מסמכויותיו במסגרת הבוררות ולא מצאתי, כי נפלה כל טעות בהפעלת סמכותו. לפיכך, דין טענה זו של המבקש להידחות. כמו-כן, כידוע, המגמה היא לקיים את פסק הבוררות ולפרש את העילה של "חריגה מסמכות הבורר" בצמצום:

"אין לך ביטוי רב משמעי יותר מהדיבור 'סמכות', ואין לך מונח משפטי שנדחסו להגדרתו שיקולים כה רבים של מדיניות שיפוטית כמו המונח 'סמכות'... אכן, אם בסוגיות מסוימות יש צידוק להרחיב את משמעותו של הביטוי 'סמכות', אין הדבר כן בדיני בוררות, שבהם מגמת בתי המשפט היא לקיים את פסק הבוררות ככל שהדבר ניתן ולצמצם את התערבותו של בית המשפט בהכרעותיו של הבורר" (ראו ע"א 823/87 דניה סיבוס חברה לבנייה בע"מ נ' ס.ע. רינגל בע"מ, פ"ד מב (4) 605, 612) [ההדגשה הוספה - ס.ג'.].